משנת ארץ ישראל על משנה פרה ה׳:ז׳

7 השוקת שבסלע – שוקת המחוברת לסלע היא כקרקע ואיננה כלי,אין ממלין בה ואין מקדשין בה ואין מזין ממנה ואינה צריכה צמיד פתיל ואינה פוסלת את המקוה – כאמור במשנה ה, חמישייה זו של "אין" היא רשימה ספרותית של הלכות שיש ביניהן קשר הגיוני הלכתי. ההלכה האחרונה איננה בקבוצה שבמשנה ה, ברם הלכה רווחת היא שמים שאובים שנשפכו מכלי למקווה, אם הם בכמות מספקת הם פוסלים את המקווה משנה, עדיות פ"א מ"ג; מקוואות פ"ב מ"א; מ"ג, ועוד. היתה כלי – אם הייתה שוקת אבן ניידת, וחיברה בסיד – אף שהיא מחוברת לקרקע אין זה חיבור קבע ועדיין היא בבחינת כלי אבן, לכן ממלין בה ומקדשין בה ומזין ממנה וצריכה צמיד פתיל ופוסלת את המקוה – שהיא ככלי לכל דבר. ניקבה מלמטן – משפט זה קשה בעיקר משום שהביטוי בהמשך, "עגולים כלי",

8 הוא בלתי מובן. יש שתי אפשרויות עקרוניות לפרש את המשנה. הראשונה: עשה לשוקת החצובה בסלע נקב לניקוז, ופקקה בסמרטוט המים שבתוכה פסולין – למקווה, מפני שהנקב הסתום הופך את השוקת לכלי, שכן הסמרטוט איננו הסדר קבע ואינו מחזיר את השוקת להיות מחוברת לקרקע. בכתב יד קופמן וברוב עדי הנוסח כתוב "פסולין", ואפשר לפרש פסולים מלקדש בהם, או פסולים כמים שאובים; אבל בדפוסים מאוחרים כתוב "פוסלין", וניסוח זה מתאים יותר למים שאובים הפוסלים את המקווה. אבל נוסח זה דחוי, ואולי הושפע מהלכות מקוואות מפני שאינן עגולין כלי – כאמור הביטוי קשה וכנראה נגרר מהמשך המשנה, ומשמעו שהמים אינם עגולים כפתח מסודר של כלי. מן הצד – אם עשה את חור הניקוז באמצע דופן השוקת, ופקקה בסמרטוט – כסתימה זמנית, המים שבתוכה כשירים – למקווה, שפני שהשוקת נחשבת מחוברת לקרקע. מפני שהם עגולין כלי – כי המים מכונסים בכלי מסביבם, והכלי מחובר לקרקע – עד כאן הפירוש הראשון, והוא מעביר את הדיון להלכות מקוואות.

9 אולם רוב המפרשים, כולל הרמב"ם והר"ש, מפרשים ש"פסולין" הוא פסול לקידוש, וכך הם מסבירים: ניקבה מלמטן – עשה לשוקת שאינה חצובה בסלע נקב לניקוז, ופקקה בסמרטוט – כסתימה זמנית, המים שבתוכה פסולין – לקדש בהם, מפני שהנקב הופך את הכלי לחסר שימוש ופסל אותו מחזקת כלי. מפני שאינן עגולין כלי – שוב, הביטוי בלתי מובן, וכוונתו שהנקב ביטל את השוקת מתורת כלי, והמים אינם מכונסים בכלי. אלבק רצה לתקן במקום "עגולים" "אגודים", אך הנוסח "עגולים" מצוי בכל עדי הנוסח. הרמב"ם פירש שהמים אינם נשענים על עיגול הכלי אלא על הפקק הזמני, וצריך עיון. מן הצד – עשה את חור הניקוז באמצע דופן השוקת, ופקקה בסמרטוט – כסתימה זמנית, המים שבתוכה כשירים – לקידוש מי חטאת, שפני שהשוקת נחשבת כלי, מפני שהם עגולין כלי – כי המים מכונסים בכלי מסביבם.

10 משנתנו חוזרת במשנת מקוואות פ"ד מ"ה בשינויים קלים. נתבונן בהבדלים שבין המשניות.

11 שקלים ופרה

12 משנתנו מבחינה בין נקב מהצד לנקב בקרקעית, ואילו משנת מקוואות מבחינה רק בעיקרון ההלכתי, אם השוקת אוגרת מים. לדין מקוואות התמונה פשוטה יחסית: שוקת מנותקת היא ככלי, אבל אם יש בה חור – היא חדלה מלהיות כלי והיא כעין צינור, והמים שבה אינם שאובים. משנתנו עוסקת גם במקרה שסתם את הנקב בסמרטוט, נושא שנעדר במשנת מקוואות. עוד מוסיפה משנת מקוואות הגדרה לרוחב הנקב, הגדרה שבה נדון להלן, וכן סיפור מרתק על שוקת כזאת בירושלים – סיפור שנדון בו בפירושנו למשנת מקוואות.

13 ההשוואה מציעה שלכל אחת מהמשניות תוספת ייחודית. הביטוי "עגולים כלי" איננו במשנת מקוואות, והוא ביטוי ייחודי למסכת פרה במשנה כולה. דומה, אפוא, שלשתי המשניות מקור משותף, וכל אחת מהן התאימה אותו לעניינה.

14 עוד נעיר שמשפטים דומים כאלה מצויים בסוגה הסיפורית שאנו מכנים "משניות זיכרון המקדש". אפשר אפוא שלפנינו קטע ערוך מאותו אוסף מקורות מגובש בחלקו. כך נבין גם את המונח הייחודי "עגולין כלי".

15 לה עטרה שלטיט – עטרה היא כמו עטרת הכירה משנה, כלים פ"ח מ"ג, כלומר תוספת עשויה טיט המרחיבה את השטח העליון של השוקת. העטרה היא משטח סביב הנקב, והלכו המים לשם –המים זרמו מהשוקת לשטח העטרה, פסולין – שהרי העטרה איננה נחשבת לכלי המחובר לשוקת.

16 חלק מהמפרשים מסבירים שהעטרה היא מעין כתר, כלומר תוספת המגביהה את דפנות השוקת. אבל אם כך אין המים זורמים אל שטח העטרה, ונפחו של הכלי כולל את העטרה. ואם היה – העטרה, בריא כדי שינטל עימה כשירין – אם העטרה מחוברת לשוקת חיבור קבע, הרי שהיא ככלי עצמו, והמים כשרים למלא מי חטאת או למקווה, מותנה בפירוש לקטע הקודם במשנה. בתוספתא נוספו דברי רבי יהודה החולק: "רבי יהודה אומר משום רבי אליעזר: עשה לה עטרה של טיט כדי שילכו מים לשם, בין שניטלת עמה ובין שאין ניטלת עמה, כשרה. השוקת שבטיט, אם ניטלת עמה כשרה ואם לאו פסולה" פ"ה ה"ט, עמ' 635. לדעת רבי יהודה רבי אליעזר העטרה תמיד כשרה, שכן היא כלי בפני עצמה או תוספת לשוקת. "השוקת שבטיט" היא מקבילה למשנה העוסקת בחיבור השוקת בחרסית: אם השוקת מחוברת לטיט ועדיין ניתן להרימה היא נחשבת ככלי וכשרה לקידוש, ואם אינה ניטלת עם הטיט היא מחוברת לקרקע ופסולה מלקדש בה, שכן איננה כלי.